" העבדות באמריקה היא עולם מלא סתירות. ארה"ב ב-1853 היא הדמוקרטיה המתפקדת היחידה בעולם, שהמציאה שיטת ממשל אפקטיבית שמספקת לחלק מהאזרחים שלה חירות ושוויון. מצד שני היא בית למערכת העבדות המודרנית הכי צומחת, הכי מצליחה, הכי רווחית שהעולם מכיר. והניגוד הזה של עולם של עבדות בתוך עולם של חירות, זו תופעה היסטורית מעניינת מאין כמותה"
מלחמת האזרחים האמריקאית
מלחמת האזרחים נמשכה כארבע שנים:
- התחילה: 12 באפריל 1861
- הסתיימה: באביב 1865, לאחר כניעת רוברט אי לי ב־9 באפריל
- הצפון נלחם בדרום, בעיקר סביב שאלת העבדות והמשך קיומה.
לפי ההערכות המקובלות נהרגו כ־620,000 עד 750,000 בני אדם. המספר המדויק אינו ידוע, וההערכות החדשות נוטות לכיוון 750,000. רובם היו חיילים, ורבים מאוד מתו ממחלות וזיהומים ולא בקרב עצמו. זו הייתה המלחמה הקטלנית ביותר בהיסטוריה האמריקאית.
הקשר לפסל החירות
כן, יש קשר חשוב, אם כי פסל החירות לא נבנה רק כאנדרטה למלחמת האזרחים.
- המלחמה הסתיימה ב־1865.
- באותה שנה בוטלה העבדות בארצות הברית באמצעות התיקון ה־13 לחוקה.
- אדואר דה לבולאיי, ההוגה הצרפתי שקידם את רעיון הפסל, היה מתנגד לעבדות ונשיא האגודה הצרפתית נגד העבדות.
- הניצחון של הצפון וביטול העבדות נתפסו בעיניו כניצחון של החירות והדמוקרטיה.
- ליד רגלה של הדמות נמצאים כבלים ושרשראות שבורים, המסמלים השתחררות מדיכוי ומעבדות.
הפסל הושלם ונחנך רק בשנת 1886 — כ־21 שנה לאחר סיום מלחמת האזרחים. הוא גם נועד לציין את הידידות בין צרפת לארצות הברית ואת מאה שנות העצמאות האמריקאית.
המלחמה בין האנגלים למושבות
זוהי מלחמת העצמאות האמריקאית, והיא נמשכה שמונה שנים — מ־1775 עד 1783.
בצד האמריקאי:
- כ־6,800 חיילים נהרגו בקרבות.
- לפחות כ־17,000 נוספים מתו ממחלות, במחנות ובשבי.
- בסך הכול נהרגו כנראה כ־25,000 אמריקאים.
לגבי הצד הבריטי המספרים פחות ברורים. ההערכה של כ־24,000 מתייחסת בדרך כלל לכלל האבדות של החיילים הבריטים — הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים — ולכן אין להשתמש במספר הזה כמספר ההרוגים בלבד.
בקיצור: מלחמת העצמאות יצרה את ארצות הברית, מלחמת האזרחים הכריעה שהמדינה תישאר מאוחדת ושהעבדות תבוטל, ופסל החירות ביטא לאחר מכן את רעיון החירות — אף שהשוויון האמיתי לשחורים עדיין היה רחוק מאוד.
דרום קרוליינה לאחר מלחמת האזרחים
כאשר הסתיימה מלחמת האזרחים בשנת 1865, הלבנים בדרום קרוליינה הניחו את נשקם בעיקר מפני שצבא הדרום הובס לחלוטין. רובם לא הודו שהעבדות או אורח החיים הדרומי היו פסולים. הם עדיין האמינו בעליונות האדם הלבן והיו נחושים למנוע מביטול העבדות לשנות באופן משמעותי את חייהם של העבדים המשוחררים.
כך החל מאבק בין הממשלה הפדרלית, שניסתה להעניק לשחורים זכויות חוקתיות, לבין לבנים בדרום קרוליינה שהתנגדו לשינוי.
“החוקים השחורים”
לאחר ביטול העבדות חוקקה דרום קרוליינה בשנת 1865 את “החוקים השחורים”. מטרתם הייתה להגביל את חירותם של העבדים המשוחררים וליצור מערכת שתהיה דומה ככל האפשר לעבדות.
לפי חוקים אלה:
- שחורים הורשו בדרך כלל לעבוד רק כחקלאים או כמשרתים.
- מי שרצה לעבוד במקצוע אחר היה חייב לקבל רישיון ולשלם מס מיוחד וגבוה.
- שחורים נדרשו לחתום על חוזי עבודה נוקשים.
- הם נדרשו לעבוד מזריחת השמש ועד שקיעתה.
- הם נזקקו לאישור כדי לעזוב את מקום העבודה או לארח מבקרים.
- נאסר עליהם להצטרף למיליציה או להחזיק נשק.
- שחורים שלא עבדו הוגדרו כנוודים והיו עלולים להיענש בחומרה.
הלבנים טענו לעיתים שהחוקים נועדו להגן על השחורים, משום שלדעתם השחורים לא היו מסוגלים לנהל חיים עצמאיים. למעשה, החוקים ביטאו גזענות עמוקה ורצון לשלוט בכוח העבודה השחור.
הפחד של הלבנים מחופש אמיתי
בעלי העבדים לשעבר התקשו להבין מדוע העבדים עזבו את המטעים לאחר השחרור. במשך שנים הם שכנעו את עצמם שהעבדים היו מרוצים ושהאדונים נהגו בהם בטוב לב. לכן בריחתם של העבדים נתפסה בעיניהם כבגידה.
הם גם חששו שהעבדים המשוחררים ירצו לנקום בהם. במשך שנים חיו הלבנים בפחד מפני מרד עבדים, וכעת הם דמיינו שתפרוץ מלחמת גזעים. הפחד הזה שימש להצדקת שליטה, ענישה ואלימות.
למרות התנגדותם לחירות השחורים, הלבנים ידעו שהם תלויים בעבודתם. הכלכלה החקלאית של דרום קרוליינה לא הייתה יכולה לפעול בלעדיהם.
מה משמעות החופש עבור העבדים המשוחררים?
בתחילת הדרך, חופש פירושו היה האפשרות לקום ולעזוב. עבדים משוחררים רבים עזבו את האדונים לשעבר, חיפשו בני משפחה שנמכרו או הופרדו מהם וחזרו למקומות שבהם חיו לפני המלחמה.
לאחר תקופה של תנועה רבה, רובם התיישבו בסביבת בתיהם הקודמים. חלקם אפילו חזרו לעבוד אצל האדונים לשעבר, אך כעת דרשו לקבל שכר ולחתום על חוזים.
עבורם, החופש כלל גם:
- הכרה חוקית בנישואיהם.
- בחירת שמות משפחה.
- הקמת כנסיות עצמאיות.
- חתימה על חוזי עבודה.
- לימוד קריאה וכתיבה.
- שליחת הילדים לבתי ספר.
- רכישת אדמה.
- השתתפות בפוליטיקה וזכות הצבעה.
השחורים האמינו שמאחר שהם עיבדו במשך שנים את אדמות בעלי העבדים, מגיע להם לקבל חלק מהקרקע. רבים ציפו שהממשלה תעניק להם “ארבעים אקרים ופרד”, אך ההבטחה הזאת כמעט שלא התממשה.
הדרישה לשוויון
נציגים שחורים התכנסו בכנסיית ציון בצ’רלסטון והציגו את דרישותיהם. הם לא ביקשו זכויות מיוחדות, אלא צדק שווה בפני החוק.
הם ביקשו:
- שהחוקים החלים על לבנים יחולו גם על שחורים.
- שיוכרו כבני אדם וכאזרחים מלאים.
- שיוכלו להישפט בפני חבר מושבעים הכולל אנשים ממעמדם.
- שלא יוצבו מכשולים חוקיים בדרכם.
- שיוכלו להצביע ולהשתתף במערכת הפוליטית.
הם לא רצו להיחשב רק “עובדים שכירים”, “צבעוניים” או “עבדים משוחררים” — הם דרשו שיתייחסו אליהם כאל אנשים שווים.
תגובת הלבנים לשוויון
מרבית הלבנים בדרום קרוליינה לא היו מסוגלים לקבל שוויון אזרחי ופוליטי. הם האמינו שהשחורים נחותים מטבעם וחששו שמתן זכות הצבעה יוביל לשליטה שחורה במדינה.
הם טענו ששוויון פוליטי יוביל בהכרח לשוויון חברתי ואף לנישואים בין־גזעיים. חלקם הציגו כל דרישה לשוויון כאיום על הנשים הלבנות ועל הסדר החברתי כולו.
הטענות האלה לא התבססו על מעשיהם של השחורים, אלא על פחד, גזענות וניסיון לשמר את כוחם של הלבנים.
לשכת העבדים המשוחררים
הממשלה הקימה את “לשכת העבדים המשוחררים” כדי לסייע במעבר מעבדות לחירות. נציגיה ניסו לפקח על חוזי עבודה, לקדם חינוך ולהגן על השחורים.
הם דיווחו על בעיות משני הצדדים, אך הבחינו בעיקר בסירובם של לבנים לקבל את המציאות החדשה. בעלי אדמות ניסו לעיתים לרמות עובדים שחורים ולמנוע מהם את חלקם ביבול.
אחד מאנשי הלשכה טען שמצבם של חלק מהשחורים נעשה מסוכן אפילו יותר מאשר בתקופת העבדות: בעבר נחשבו לרכוש ולכן לבעליהם היה אינטרס לשמור עליהם; לאחר השחרור הם כבר לא היו רכושו של איש, ולכן אנשים לבנים הרגישו שהם יכולים לפגוע בהם ללא עונש.
אנשי הלשכה הבינו גם שבעלי העבדים לשעבר רצו שהחופש ייכשל. אם השחורים יצליחו כאנשים חופשיים, הדבר יוכיח שהעבדות מעולם לא הייתה נחוצה. לכן ניסו לבנים רבים למנוע מהם השכלה, עצמאות כלכלית והתקדמות.
תקופת השיקום וזכות ההצבעה
השחורים היו כ־60% מאוכלוסיית דרום קרוליינה. לכן האפשרות שיעניקו להם זכות הצבעה הפחידה מאוד את המיעוט הלבן.
חוקי השיקום של 1867 חייבו את מדינות הדרום:
- לכתוב חוקות חדשות.
- להעניק זכות הצבעה לגברים שחורים.
- לאשר את התיקון ה־14 לחוקה.
- לקיים בחירות חדשות כתנאי לחזרה מלאה לאיחוד.
לבנים מסוימים הציעו לשתף פעולה עם המצביעים השחורים בתקווה לשלוט בהצבעתם. אחרים סירבו להשתתף בבחירות והעדיפו שהמדינה תישאר תחת שלטון צבאי ולא תקבל ממשלה המבוססת על זכות הצבעה שחורה.
חלק מהלבנים גם איבדו זמנית את זכות ההצבעה משום שנשבעו בעבר להגן על חוקת ארצות הברית ולאחר מכן תמכו בקונפדרציה.
הממשלה הרפובליקנית החדשה
בשנת 1868 הצביעו השחורים ובעלי בריתם בעד חוקה חדשה ובחרו ממשלה רפובליקנית. רוב הלבנים התנגדו לה.
הרפובליקנים השיגו רוב ברור בסנאט וברוב גדול בבית הנבחרים של המדינה. רוב חברי בית הנבחרים היו שחורים, אף שמעולם לא היה להם רוב בסנאט.
הלבנים תיארו את הממשלה כשליטה של עבדים לשעבר, צפוניים זרים ולבנים דרומיים “בוגדים”. הם השתמשו בכינויי גנאי:
- “Carpetbaggers” — צפוניים שהגיעו לדרום לאחר המלחמה.
- “Scalawags” — לבנים דרומיים שתמכו ברפובליקנים.
- כינויים גזעניים כלפי הנציגים השחורים.
המחוקקים השחורים
בניגוד לתעמולה הלבנה ולהיסטוריונים מוקדמים שתיארו אותם כחסרי יכולת, רבים מהמחוקקים השחורים התייחסו לתפקידם ברצינות.
ביניהם היו:
- שחורים שהיו חופשיים עוד לפני המלחמה.
- עבדים משוחררים ששירתו בצבא האיחוד.
- שחורים שהגיעו מהצפון.
- אנשים בעלי השכלה בסיסית.
- כמה בעלי השכלה אקדמית ומקצועית גבוהה.
המחוקקים השחורים לא היו קבוצה אחידה. היו ביניהם הבדלי מעמד ודעות כלכליות. עם זאת, בנושאים של זכויות אזרח הם בדרך כלל פעלו יחד.
מיסים ושירותים ציבוריים
הממשלה הרפובליקנית העלתה מאוד את המיסים כדי לממן:
- מערכת חינוך ציבורית.
- בתי חולים.
- מוסדות לטיפול בחולי נפש.
- תשתיות ושיפורים ציבוריים.
- שירותים לאוכלוסייה השחורה, שקודם לכן כמעט לא קיבלה שירותים מהמדינה.
לפני המלחמה, חלק גדול מהכנסות המדינה הגיע ממס שהוטל על עבדים, ואדמות גדולות הוערכו בערך נמוך לצורכי מס. לאחר ביטול העבדות הממשלה נאלצה למצוא מקורות הכנסה חדשים ולכן העלתה את מסי הרכוש.
לממשלה הייתה גם מטרה נוספת: להכריח בעלי אדמות גדולים למכור קרקעות שאינן מנוצלות, כדי שאנשים עניים ועבדים משוחררים יוכלו לרכוש חלקות קטנות.
התוכנית אכן הביאה לשחרור אדמות רבות לשוק, אך היו לה גם תוצאות שליליות. המיסים הכבדים פגעו בחקלאים קטנים, לבנים ושחורים כאחד. אפילו שחורים שהצליחו לרכוש אדמה איבדו אותה לעיתים משום שלא יכלו לשלם את המס.
טענות הלבנים נגד הממשלה
בעלי האדמות הלבנים טענו שהם משלמים את רוב המיסים אך אינם שולטים בממשלה. הם הציגו זאת כ“מיסוי ללא ייצוג”.
הם טענו שהממשלה לוקחת כסף מהלבנים ומעבירה אותו לשחורים. אולם לפני המלחמה אותה תפיסה של “התערבות ממשלתית מוגבלת” שירתה את האינטרסים של בעלי העבדים. כעת, כשהממשלה ניסתה לעזור לקבוצה אחרת, הם הציגו זאת כפגיעה בחירותם.
הלבנים תיארו את עצמם כקורבנות וכמדוכאים, אף שהם היו הקבוצה ששלטה במדינה במשך דורות ושעבדה את האוכלוסייה השחורה.
הבחירות של 1870
השמרנים הלבנים ניסו להחזיר לעצמם את השלטון. הם הקימו את “מפלגת הרפורמה של האיחוד” וניסו למשוך גם מצביעים שחורים.
הם טענו שהרפובליקנים מנצלים את השחורים והתרכזו בנושאים כמו מיסים גבוהים ושחיתות. הרפובליקנים הזכירו לשחורים שהמפלגה הרפובליקנית היא ששחררה אותם, הגנה על זכות ההצבעה שלהם והקימה בתי ספר ציבוריים.
השחורים הבינו שהמפלגה הרפובליקנית ייצגה את האינטרסים שלהם יותר מהשמרנים, שלא באמת קיבלו אותם כשווים.
הפחדה ואלימות בבחירות
שני הצדדים ניסו להשפיע על הבחירות באמצעים לא הוגנים, אבל האלימות הקשה ביותר הופעלה בידי לבנים נגד מצביעים שחורים ורפובליקנים.
בעלי אדמות איימו לפטר עובדים שחורים אם לא יצביעו למועמדים הלבנים. במקומות מסוימים הכו, גירשו ואף ירו בשחורים שסירבו לוותר על תמיכתם ברפובליקנים.
אנשים לבנים חמושים הקיפו קלפיות ומנעו משחורים להצביע בטענה שזוהי “ממשלה של האדם הלבן”. כתוצאה מכך שחורים רבים פחדו להגיע לקלפיות מחשש שיאבדו את עבודתם, את ביתם או את חייהם.
למרות ההפחדה, הרפובליקנים ניצחו בבחירות. תוצאות הבחירות הראו במידה רבה חלוקה גזעית: רוב השחורים הצביעו לרפובליקנים ורוב הלבנים למפלגת הרפורמה.
הקו קלוקס קלאן
לאחר כישלונם בבחירות, לבנים רבים עברו לאלימות מאורגנת. הקו קלוקס קלאן הפך לאמצעי לשבירת הכוח הפוליטי של השחורים ולהחזרת עליונות הלבנים.
מנובמבר 1870 ועד ספטמבר 1871 ניהל הקלאן מסע טרור באזורים הפנימיים של דרום קרוליינה. אנשי הארגון הגיעו בלילות כשהם רעולי פנים, הכו, עינו ורצחו שחורים ורפובליקנים לבנים.
אנשים נענשו רק משום שהצביעו למפלגה הרפובליקנית. בתים, בתי ספר ואסמים הועלו באש. הרשויות המקומיות, שהיו בדרך כלל בשליטת לבנים, סירבו לחקור ולהעניש את התוקפים.
במחוזות מסוימים שחורים נאלצו לישון ביערות ובביצות כדי להימלט מאנשי הקלאן.
התערבות הנשיא גרנט
מושל דרום קרוליינה, רוברט סקוט, לא היה מסוגל לעצור את האלימות וביקש עזרה מהנשיא יוליסס ס׳ גרנט.
הממשלה הפדרלית הגיבה באמצעות:
- התיקונים ה־14 וה־15 לחוקה.
- חוק האכיפה משנת 1870.
- חוק הקו קלוקס קלאן משנת 1871.
- השעיית הביאס קורפוס בתשעה מחוזות בדרום קרוליינה.
- מעצר של מאות אנשי קלאן.
- משפטי הקו קלוקס קלאן בשנים 1871–1872.
השעיית הביאס קורפוס אפשרה לעצור חשודים בלי ההליך המשפטי הרגיל. זה היה צעד יוצא דופן וחסר תקדים כמעט בתקופת שלום.
תוצאות המשפטים
המשפטים הביאו להרשעת אנשי קלאן רבים והיו הניסיון המשמעותי ביותר של הממשלה הפדרלית להגן על זכויות האזרחים השחורים בדרום.
אולם הצלחתם הייתה מוגבלת. הממשלה הצליחה לעצור חלק מהאלימות, אך לא הצליחה לשנות את אמונתם של לבנים רבים בעליונות האדם הלבן או ליצור מערכת חזקה שתגן לאורך זמן על זכויותיהם של העבדים המשוחררים.
הרעיון המרכזי של המאמר
המאבק בדרום קרוליינה לא היה רק בין שתי מפלגות. הוא היה מאבק על משמעות החופש לאחר העבדות.
העבדים המשוחררים ראו בחופש זכות לחינוך, לאדמה, לעבודה הוגנת, להצבעה ולשוויון בפני החוק. מרבית הלבנים רצו חזרה לסדר הישן, שבו הם שולטים והשחורים נשארים כוח עבודה כנוע וחסר כוח פוליטי.
כאשר חוקים ולחצים כלכליים לא הספיקו, נעשה שימוש בטרור. לכן ביטול העבדות לא הוביל מיד לשוויון: העבדות הסתיימה מבחינה חוקית, אך הגזענות, האלימות והמאבק על השליטה נמשכו עוד שנים רבות.
על כל זה ועוד בנושא סיורים בניו יורק עם עירית טורס
